הם גדלו באותו בית, התחילו לנגן עוד לפני שלמדו לכתוב, וכתבו שירים מגיל צעיר. מוזיקה בשבילם אף פעם לא הייתה “תחביב”. היא פשוט הייתה שפת אם.
מאז, כל אחד מהם לקח את השפה הזאת למקום אחר לגמרי. שי לעולם של פופ רגיש, מלודי ואמוני, עם נגינה עדינה שמגיעה מהפסנתר הקלאסי ומהג’אז.
גיא לרוק בריטי מחוספס, גרובי ומפתיע, עם השפעות מהביטלס, פיקסיז ואינטרפול. היא מוקפדת. הוא שובר מוסכמות.
היא מעדנת את השירים שלו. הוא מכניס חספוס לשירים שלה.
או כמו שגיא מגדיר את זה: “אני מרגיש כמו רוקיסט שהגיע לעשות מופע עם הפילהרמונית.”
אחרי חיים שלמים שבהם ניגנו יחד בבית ובאירועים משפחתיים, ואחרי שכל אחד מהם בנה לעצמו דרך מוזיקלית ויצר והופיע בנפרד, פתאום הגיעה השאלה המתבקשת:
רגע, למה בעצם אנחנו לא עושים מופע ביחד?
וכך, בפעם הראשונה, שי וגיא עולים לבמה כמופע משותף.
רק שניהם, מוקפים בקלידים, תופים ובס, עוברים בין הכלים ובין העולמות, נכנסים אחד לשירים של השנייה ונותנים להם צבע חדש.
זה מופע שנע בין רוקנרול לפופ, בין חספוס לרוך, בין גרוב לרגש, עם שירים מקוריים, הרבה מוזיקליות ושני אחים שלא צריכים הרבה מילים כדי לדעת לאן השני הולך.
שני עולמות מוזיקליים שונים מאוד.
שפת אם אחת.
ובפעם הראשונה, במה אחת.