הגרנד אופרה של המלחינה ציפי פליישר. שילוב של מיתוס אכדי עתיק בן 4000 שנה עם טכניקות חיבור וטכנולוגיה חדישות. הרבה חושניות ותנועה. אדפה, היצור שעלה מן הים, נקרע לאורך האופרה בין העולם האירוטי שעל פני האדמה לבין עולם הנצח שבשמיים. לבסוף הוא מזדווג עם סופת הדרום, הכח הנשי אשר בתחילת האופרה נאבק בו בעוצמה רבה. ליברית: שלמה יזרעאל עפ"י המקור האכדי.
ההקרנה בנוכחות היוצרת ציפי פליישר

מוזיקה ובימוי: ציפי פליישר
דרמטורגיה: יוספה אבן-שושן
ליברית: פרופ' שלמה יזרעאל

משבחי הביקורת:
"מהמם, פורץ דרך, מרחק שנות אור ממה ששומעים היום, בכל המובנים."
ד"ר אסתרית בלצן

"גאוני."
דני אורסתיו

"מלאכת הווידאו יפהפייה נוסף למוזיקה המרשימה – השילוב הוא ממש יצירת אמנות, מלאכת מחשבת ברמות הכי גבוהות בכל שילוב התחומים."
פרופ' הרי גולומב

"יצרת שפה מוזיקלית בראשיתית שעוד לא היתה. היולי ועתידני. והחושים שלי בהלם."
איל באט

אדפה – גרנד אופרה
האופרה מבוססת על מיתוס עתיק ממסופוטמיה, ששרד בשפה האכדית; הליברטו משמר את השפה המקורית, ובכך מהווה נקודת שיא בסדרת יצירותיה של פליישר המחיות שפות שמיות עתיקות, ששרדו רק בממצאים ארכיאולוגיים – שילוב של מיתוס עתיק בן 4,000 שנה עם טכניקות חיבור וטכנולוגיות חדישות.
במוקד המיתוס עומד אַדַפַּה, יצור שעלה מן הים, הנקרע לאורך האופרה בין העולם הארוטי שעל פני האדמה לבין עולם הנצח שבשמים. במערכה הראשונה, אדפה, משרתו של אֶאַה, אל הים והחוכמה, מסרב לפיתוייה החושניים של רוח הדרום – המייצגת את פריון האדמה – להזדווג עמה, ובסופו של דבר שובר את כנפה. במערכה השנייה, אנו עדים לתוצאות ההרסניות של המאבק הזה: ללא רוח הדרום, חדל הפריון על הארץ, ההופכת לשממה עקרה. כאשר אַנוּ, אל השמים, לָמֵד על הסיבה לכך, הוא מזמן את אדפה לשמים בזעם. אל הים, אדונו של אדפה, מדריך אותו בטרם עלייתו השמימה, ומסובב אותו בכחש: הוא מזהיר אותו שלא יאכל ולא ישתה ממזון המוות שיוצע לו בשמים.
במערכה השלישית, עולה אדפה השמימה ומתעמת עם אל השמים. רק לאחר שהוא מסרב לאכול ולשתות, בהתאם לפקודתו של אל הים, הוא לָמֵד שבכך סרב לקבל חיי נצח – שכן אל השמים הציע לו מזון החיים. הוא זוכה, אם כן, לסיור מרהיב בשמים, אך לא בחיי נצח. בסוף האופרה, הוא חוזר לאדמה; הפעם הוא נענה לחיזוריה של סופת הדרום, הכוח הנשי אשר בתחילת האופרה נאבק בו בעוצמה רבה. ההזדווגות ביניהם מובילה לפריון עלי אדמות. הפינאלה של האופרה נושא את הכותרת "המנון פוריות" (Hymn of Fertility).
סגנונה המוזיקלי של היצירה מהווה פיתוח בשפתה המוזיקלית של ציפי פליישר: הצליל זוכה לעיבוי עשיר, המקנה ליצירה אווירה אקזוטית. כל דמות זוכה לצליל מיוחד המתקשר אליה: אדפה מקבל את הצליל פה, אאה אל הים את הצליל רה, אנו אל השמים את הצליל סול. הרבדים שמעבים את הצליל הבודד הזה הם רבעי הטונים האופקיים ושכבות אנכיות של מרווח הקוורטה; העדפה זו של מרווח הקוורטה היא אופיינית לשפתה המוזיקלית של המלחינה. לתזמורת נועד לתפקיד דרמטי מובהק, כמו למשל בציור העלייה השמימה או בסיור בתוך מרחב מסתורי זה. המקהלות, הסולנים והתזמורת מצטיירים בתפקידים של אלים וכוחות טבע; הגיבור הראשי, אדפה, תדמיתו אנושית.
הפקת הוידאו של האופרה משלבת צילומים אותנטיים וציורים מעובדים עם סצנות מציאות מדומה הנבנות תוך כדי שימוש בתוכנות מחשב מתקדמות. כל אלה מהוות מעין "במה" אשר עליה מתרחשת עלילת האופרה. המלחינה ראתה בעיני רוחה את סיבוב שעות היממה – מן הבוקר המוקדם עד הלילה וחזור אל הבוקר שלמחרת – כבסיס לתפיסת הצבעוניות באופרה ככללה, ובהתקדמות מסצנה לסצנה. תפיסה זו נשמרה בדייקנות בעיצוב הווידאו.
במיתוס המקורי, בראייתו של פרופ' שלמה יזרעאל, בולט ההבדל בין יכולת נתינתו של אאה אל הים (כוח הדִבֵּר) ליכולת נתינתו של אנוּ אל השמים (חיי נצח). לצד שלוש הדמויות שבמוקד האופרה, כולל המיתוס המקורי ישויות בעלות תפקיד סיפורי, כגון מקהלת דייגים ויצור אלמותי, שאינן מופיעות באופרה. בבואה לעבד את המיתוס, בחרה ציפי פליישר להתלכד עם הוויית אובדן חיי הנצח. המסר המרכזי, כפי שהיא עצמה מנסחת אותו: "לא זכינו בנצח – המוות הוא האור הזוהר על חיינו לכל אורכם, ומצית את הווייתנו לדלוק ככל שנוכל".